החלטה בתיק בש"פ 909/05

א.        ערר זה מוסב על החלטות בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא שמעוני) ובית המשפט המחוזי בבירה (השופטת בן עמי), שלפיהן, לאחר שהוגשה "הצהרת תובע" לפי סעיף 17(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996, הוחסתה מפני בא כוחו של העורר, מן הסניגוריה הציבורית, חוות דעת פסיכיאטרית לגביו. חוות הדעת התבקשה מטעם העורר, בעקבות תעודה שהוא סובל ממחלת נפש ולכך רלבנטיות לאישום נגדו. נמסר, כי בחוות הדעת נמצא העורר כשיר לעמוד לדין. בתי המשפט הקודמים ראו בחוות הדעת חומר חקירה. נטען בערר, כי אמנם חיסוי חומר בשלב החקירה מוסדר בסעיף 5(ג) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), אך חוות דעת פסיכיאטרית אינה בהכרח חומר חקירה, ומכל מקום אין להחסותה בשלב שלאחר הצהרת תובע; הדבר עומד גם בסתירה למטרה המשולבת של סעיף 18(א)(1) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, וסעיף 18 לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991, שעניינם ייצוגו של חולה נפש, וייצוג אפקטיבי מחייב עיון בחוות הדעת הפסיכיאטרית. נטען, כי יש מקום לפסוק בשאלה זו אף אם נתייתרה לגבי העורר, כיוון שאורך חייה - כשהמדובר בימי "הצהרת תובע" (חמישה על פי חוק) - קצר, ולא תינתן הזדמנות של ממש לדון בה בגדרי תיק פלוני.

ב.        (1)    עמדת המדינה נתבקשה, ועל פיה המדובר בחומר חקירה שזכות ההגנה לעיין בו קמה אך ורק עם הגשת כתב האישום, לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. חוות דעת פסיכיאטרית עשויה לכלול נושאים שונים, לרבות גירסת החשוד בפני הפסיכיאטר באשר למיוחס לו. לא אחת ניתן יהא למסור חומר זה, אך אין חובה כזאת והדבר מסור לבית המשפט. זאת, למעט מסוגלותו של החשוד לתנאי מעצר, שבה יש למסור לאדם למצער פרפרזה על הנאמר בחוות הדעת.

(2)      המדינה מסתמכת - והעורר מבקש לחלוק על הסתמכות זו - על בש"פ 92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 240, ודברי השופט - כתארו אז - חשין, בעמ' 247, לפיהם "בדיקה נפשית של חשוד הינה פעולה סבירה, ובהתקיים התנאים הנדרשים לבדיקה נפשית - טרם נסתיימה החקירה" (ראו גם ד"ר דן ביין "זכותו של חשוד הנתון במעצר לסניגור בהליכי החקירה - לקראת פתרונות של 'פשרה'", הפרקליט ל"ט 108, 109). בפרשת פלוני הנזכרת, היתה השאלה החזקתו של העצור הנבדק בדיקת נפש במעצר לצורך הבדיקה, ומעמדה לצורך סעיף 17(ד) הנזכר הדן בהצהרת תובע, והפותח "נעצר אדם וחקירתו נסתיימה, ישוחרר .. ואולם, אם הצהיר תובע ...". נטען על ידי המדינה עתה, כי אין הבדל בין חוות דעת פסיכיאטרית לחומר חקירה אחר, שכן עשוי להיכלל בה מגוון של נושאים, שיתכן כי יהיו מעורבים זה בזה, לרבות גירסת החשוד באשר לעבירה כאמור. רק כשהמדובר בשאלה אם על המעצר עצמו להיות באשפוז, יש מקום להעביר לחשוד פרפרזה או מסקנה של חוות הדעת, מכוח סעיף 16 לחוק לטיפול בחולי נפש. ועוד, ממילא בידי החולה לבקש מרופאו מידע באשר למצבו הרפואי (סעיף 35(יא) לחוק לטיפול בחולי נפש; "חולה זכאי לקבל מידע רפואי באשר למצבו. המידע יימסר לו לפי שיקול דעתו של הרופא"). כך גם לגבי סעיף 42(ב) לחוק, שעניינו שיקול דעת רופא באשר למסירת מידע לחולה. ולבסוף, נטען כי כשם שכל סניגור משכיל לייצג את לקוחו החשוד בשלב שטרם הוגש כתב אישום ,ללא עיון בחומר החקירה - וזאת באמצעות חקירה נמרצת של מגיש בקשת המעצר - כך אף סניגורו של חשוד שנתבקש לגביו צו לפי החוק לטיפול בחולי נפש.

ג.        כדרך כלל, אין בית משפט זה מכריע בשאלה שאינה צריכה לעת הזאת לגופה, ולכן מצויה לכאורה בתחום העיוני-תיאורטי; בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 250; הנימוק לכך, מפי השופט זמיר, הוא כי "הנסיון השיפוטי מרתיע את בית המשפט מקביעת הלכה שהיא כביכול מרחפת באויר. בית המשפט צריך תשתית של עובדות, במקרה דנן, כדי לבנות עליה הלכה". החריג הוא "מקרים שבהם העתירה העלתה שאלה חשובה, ונתברר כי מבחינה מעשית אין בית המשפט יכול לפסוק בה הלכה אלא כאשר היא מוצגת כשאלה כללית שאינה קשורה למקרה מסוים" (שם); ראו לאחרונה בג"ץ 10026/04 פועלים אי.בי.אי נ' הממונה על הגבלים עסקיים (השופטת ביניש). במקרה דנן אמנם הפכה השאלה תיאורטית באשר לעורר, מטבע הדברים, כתום חמשת ימי "הצהרת התובע", וככל שהוגש כתב האישום קמה זכותו של העורר לקבלת חומר חקירה לפי סעיף 74(א) לחוק סדר הדין הפלילי. ואולי דווקא לשיטת הסניגוריה הציבורית, שטענה גם כי חוות הדעת הפסיכיאטרית אינה בהכרח חומר חקירה כל עיקר, נעשה הנושא רלבנטי כבר במהלך ימי המעצר לצורכי חקירה, מיד עם הגשת חוות הדעת, ולאו דווקא בהקשר של הצהרת התובע, ולפיכך עשויה לכאורה להיווצר ההזדמנות (אולי דחוקה בזמן) לבית המשפט להידרש לכך במסגרת המעצר לצורכי חקירה, שיכול שישתרע על שלושים יום, ואף יתר על כן במקרים מסוימים (סעיף 17 לחוק המעצרים). לכן הסתפקתי אם יש מקום להכריע לעת הזאת. ואולם, בעייני בנושא סברתי כי משהועלה ראוי להידרש אליו, כיוון שככלל יעלה בסד "לחוץ" של זמן, ולפיכך אראהו בגדר החריג.

ד.        (1)    דעתי קרובה יותר בנושא דנן לדעת הסניגוריה הציבורית, אף כי הפער בין עמדות הצדדים אינו גדול כפי שהוא נראה ממבט ראשון, שהרי גם לשיטת הפרקליטות ייתכנו מקרים שבהם תימסר חוות הדעת. השאלה היא, איפוא, היכן הכלל והיכן החריג. לדידי, יש לראות את זכותו הבסיסית של אדם לעיין בחוות דעת רפואית הנוגעת אליו, וחוות דעת פסיכיאטרית בכלל זה, בראש וראשונה בגדרי חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו. חוק היסוד מורנו, כי "זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם..." ((סעיף 1), וכי "אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם" (סעיף 2). עוד מורנו חוק היסוד (סעיף 5), כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, במעצר...". ידיעה באשר למצב בריאותו של אדם היא, לדעתי, חלק מכבודו כאדם, שהרי עסקינן במרכיב בסיסי ביותר מקיומו ומחייו, לא כל שכן כשהיא נוגעת לחרותו. דברים אלה כפופים כמובן לפיסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק היסוד, ויש לבחון איפוא את החוקים הספציפיים המגבילים מסירת מידע זה. אפשר להוסיף, כי הואיל וישנה זכות יסוד לפרטיות ולצנעת חיים (סעיף 7 לחוק היסוד), לכאורה משאופשרה בחוקים אחרים כניסה לצנעה זו, יש לפרשם באורח שיצמצם את הפגיעה שבהסתרת מידע מן האדם בו מדובר או בעיכוב מסירתו.

(2)      סעיף 18(א) לחוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, קובע כי "מטופל זכאי לקבל מהמטפל או מהמוסד הרפואי מידע רפואי מהרשומה הרפואית ... המתייחסת אליו", וזאת למעט מקרים המנויים בס"ק (ג) שם ("אם המידע עלול לגרום נזק חמור לבריאותו הגופנית או הנפשית של המטופל, או לסכן את חייו"). מטופל הוא (סעיף 2) "חולה וכל המבקש או המקבל טיפול רפואי". השופט (כתארו אז) חשין דחה בבש"פ 92/00 הנזכר את הטענה כי בדיקת הנפש פעולה רפואית מובהקת היא שאינה באה בגדרי "חקירה", באמרו "אכן, בדיקת הנפש פעולה רפואית היא, ואולם לענייננו אין היא מכוונת עצמה לאבחון לשם ריפוי, אלא לאבחון לעניינו של ההליך הפלילי, קרא לבחינת אחריותו של החשוד למעשיו או למסוגלותו לעמוד לדין. בדיקה לתכלית זו בדיקת חקירה היא" (עמ' 247). אך אציין, כי ייתכנו מקרים שבהם כתוצאה מאותה בדיקה יינתן טיפול רפואי, כגון כשמצא הפסיכיאטר הבודק כי הנבדק זקוק בדחיפות לתרופות לאיזונו הנפשי, ואזי יהא בכך משום טיפול; באותו שלב, יהא המדובר ב"חולה" לפי סעיף 1 לחוק לטיפול בחולי נפש, המוגדר כ"אדם הסובל ממחלת נפש".

           באשר למסירת המידע הרפואי לאחרים, לענייננו חל מן הסתם סעיף 20(א)(2) לחוק זכויות החולה, שלפיו ניתן למסור מידע כזה אם "חלה על המטפל או על המוסד הרפואי חובה על פי דין למסור את המידע הרפואי".

(3)      והנה, הסעיפים הרלבנטיים בחוק לטיפול בחולי נפש, שהוזכרו מעלה, מתיישבים ביסודם עם האמור בחוק זכויות החולה, אף שנחקקו לפניו, כגון באשר לזכות החולה לקבל מידע רפואי בקשר למצבו "לפי שיקול דעתו של הרופא" (סעיף 35(1)); יש להניח, כי דברים אלה תואמים את האמור בסעיף 18(ג) לחוק זכויות החולה. הוא הדין לגבי סעיף 42(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש, שחרף האמור בסעיף 42(א) בעניין סודיות המידע שהגיע לאדם בגדרי חוק זה, מתיר לרופא למסור את המידע לחולה, לאפוטרופסו ולקרובו, שוב "לפי שיקול דעת הרופא". כאן יבואו שיקולים רפואיים; כן ראו להקשרים המדעיים וההלכתיים פרופ' א' שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית-רפואית, הערך "גלוי מידע לחולה", כרך א', 144-136; וכן הערכים "סודיות רפואית", שם, כרך ד', 613 ואילך; "שוטה", שם, כרך ו', 397 ואילך.

(4)      להסיר מכשול: יטען העורר, כי אין המדובר בחולה, אם נבדק אדם בדיקה פסיכיאטרית ונמצא כשיר, ואזי אין המדובר בזכויות חולה וכל הכרוך בהן. ראשית, אציין כי בסעיף 42 לחוק לטיפול בחולי נפש, פתח ב"אדם" (ס"ק (א)) וסיים ב"חולה" (ס"ק (ב)), ללא הבחנה של ממש. שנית, הגדרת ה"מטופל" שבסעיף 1 לחוק זכויות החולה כוללת - כאמור - "חולה וכל המבקש או מקבל טיפול רפואי", וגם לשיטת האומר כי הבדיקה בה עסקינן לצורך ההליך השיפוטי באה ולא לצורך טיפול, הנה סעיפים 15 ו-16 לחוק לטיפול בחולי נפש עוסקים באשפוז נאשם או עצור - ומטבעו של כל אשפוז שהוא כולל טיפול; ואף באשר לסעיף 17, הדעת נותנת, כפי שכבר אמרנו, כי אם יימצא צורך ייקבע הפסיכיאטר גם בגדרי סעיף זה טיפול רפואי, תרופתי או אחר.

(5)      אשר על כן, לדעתי חוות הדעת הפסיכיאטרית שנתבקשה בעניינו של חשוד היא מידע שבעקרון, בכפוף להחלטתו של רופא, לא של איש משטרה, זכאי לו העצור, בין אם בשלב חקירה ובין בשלב הצהרת תובע. זה צריך לדעתי להיות הכלל. אף הפרקליטות עצמה אינה חולקת, כאמור, כי רשאי העצור לבקש את המידע מן הרופא, ומה ממנה יהלוך אם יינתן המידע על ידי המשטרה. וכאן נשאל באשר לחריגים האפשריים: היתכן כי במקרים מסוימים תבוא המשטרה או הפרקליטות ותאמר, אין מקום ליתן חומר פלוני מחוות הדעת של צרכי החקירה? כשלעצמי אני מתקשה לראות מקרים רבים כאלה, שהרי אם רשאי הפסיכיאטר לתת את חוות הדעת לנבדק - גם לשיטת הפרקליטות - לפי שיקול דעתו, מדוע לא יתנוה המשטרה או הפרקליטות?

(6)      ואולם, אם החשש במקרים מסוימים יהא שגירסה שמסר החשוד והעומדת לרשותו תוכל לשמשו שלא כדין, לשיבוש וכדומה, שהוא אחד הטעמים הבולטים לאי העמדת חומר חקירה בטרם הוגש כתב אישום, ניתן להקיש דרך פעולה מן הדין הנוגע לתסקיר מעצר, המתקבל לפי סעיף 21א לחוק המעצרים, שחלות עליו הוראות סעיף 191 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982. לפי סעיף 191 נמסר התסקיר לתובע ולסניגור, אך רשאי בית המשפט לצוות למסרו לנאשם (או החשוד כשעסקינן  בתסקיר מעצר) "ורשאי בית המשפט, על פי הצעה מנומקת של קצין המבחן או על פי יזמתו הוא, לצוות מטעמים מיוחדים שאין לגלות את תכנם, כולו או מקצתו, לבעלי הדין". אם בענייננו הכלל הוא שזכאי החשוד לחוות הדעת, עדיין בידי הרשות לבקש מבית המשפט שהדברים יימסרו לבא כוחו מתוך הסכמה שלא יועברו לחשוד עצמו, עד מועד הגשתו של כתב אישום, ובמקרים קיצוניים לא יימסרו כלל. זאת, בנוסף לשיקול דעת הפסיכיאטר שנקבע בסעיפים 35(יא) ו-42(ב) לחוק לטיפול בחולי נפש.

(7)      הכלל צריך בעיני איפוא להיות מסירתה של חוות הדעת הפסיכיאטרית, והחריגים יטופלו אם בשיקול דעת הפסיכיאטר לפי הסמכויות שבחוק לטיפול בחולי נפש, ואם בבקשה מבית המשפט מטעם הרשויות, כאמור לעיל. במובן זה מתקבל הערר.

           ניתנה היום, י"ח באדר א' תשס"ה (27.2.2005).

ש ו פ ט

       /עכב

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: